הכפר העברי נווה יעקב

כפר עברי – עקרונות התיישבות ורכישת קרקע 
בח' בתמוז תרפ"ד (1924) הונחה אבן פינה להקמת יישוב ציוני-דתי מצפון לירושלים. היישוב הוקם בתוככי יישובים ערביים בידי אגודת "הכפר העברי" מייסודה של "המזרחי הצעיר הארץ-ישראלי". הרעיון להתיישבות התפתח משום שבאותה תקופה צעירים רבים עזבו את הארץ בגלל קשיי החיים. כדי לעצור את התופעה החליטו במזרחי הצעיר להציב בפני הצעירים אתגר התיישבותי של הקמת יישוב במקום מרוחק. היישוב נקרא נוה יעקב (על שם הרב יעקב ריינס, מייסד המזרחי). על פי התקנות כל חבר נדרש לעבד את אדמתו בעצמו או בעזרת פועלים יהודיים ועל בסיס ההלכה היהודית. עבור הישוב נרכשה משבצת קרקע בקילומטר השמיני צפונה לירושלים, בסמיכות לדרך המחברת את ירושלים עם שכם. 

ייסוד המושבה וההתבססות במקום 
לאחר הרכישה חולקה אדמת המקום למאתיים מגרשים, חלקם לבניין וחלקם לנטיעות. כל מתיישב שילם סכום של שלושים לירות עבור מגרש של כשני דונם וחצי. מאה וארבעים איש ועוד חמש חברות הוציאו מכספם הפרטי כדי לרכוש אדמות במקום מסוכן זה שעתידו לוט בערפל. רוב המתיישבים היו ציוניים-דתיים, חברי הסתדרות המזרחי הצעיר. מהם היו בעלי מלאכה ואומנות, מורים ופקידים, סוחרים, פועלים מקצועיים ואנשים העוסקים בגידול פרות ומכירת חלב ותוצרתו. גילם נע מעשרים עד חמישים. בחודש אב תרפ"ה (1925) נכנסו המשפחות הראשונות לגור במקום. עד שנת תרפ"ט (1929) נבנו במקום עשרים ושישה בתי אבן וארבעה צריפי עץ. 
הקשיים בתחילת הדרך היו רבים. בין השאר קשה היה לעבד את האדמה ומקורות המים היו דלים ביותר. כדי לפתור את בעיית המים, לפחות חלקית, חפרו במקום בור מים שהכיל 650 מטרים מעוקבים מים, אך כמובן שלא הספיק לכל הצרכים.